או: מפונקת, מפונקת, מפונקת.
אני שיר, בת 28, עוזבת את בית הוריי (הגיע הזמן) ועוברת לגור עם הבנזוג שלי בדירת חדר וחצי.
יאי.
חתמנו על חוזה. אני מתרגשת כמו ילדה קטנה, בעיקר לאור העובדה כפי שציינתי בפוסט הקודם, אני לא יודעת לבשל, מעולם לא שטפתי ריצפה או שירותים ובקושי עשיתי כלים אי פעם או החלפתי לעצמי מצעים (טוב שיש אמא)....
אגב הבנזוג שלי אותו דבר.
במילים אחרות: אני מפונקת, ככל הנראה.
תמיד הייתי 'ילדה של אבא', כזאת שמעריצה את אבא שלה ודי צמודה אליו. כמובן, ככל שעברו השנים מן הסתם שפחות ופחות ראיתי אותו, כי למרות שאנחנו גרים באותו הבית הוא עובד עד הערב כל יום וגם אני עבדתי או למדתי או ישנתי, ואמא שלי? שלא יהייה ספק, אני מאוד אוהבת אותה אבל הבעיה היא שאנחנו דומות בדבר אחד ואחד בלבד: שתינו עצבניות. מתחממות בשנייה ככה שיוצא שאנחנו מתווכחות הרבה. חוצמיזה היא אמא מדהימה, מפנקת ואישה טובה. עוד בעיה היא- אמא חושבת שהיא יודעת לבשל. בפועל? זה חצי נכון. היא יודעת להכין דברים מסויימים באופן טעים יחסית. כל השאר? אכיל, בערך.
אני גרה באותו בית כבר 20 שנה, באותו החדר עם הקיר הסגול נצנצים והתמונה שציירתי של ניו יורק והאוסף גולגלות שלי וערימות של פרים וערימות על גבי ערימות של בגדים. כל זה בהחלט לא ייכנס לחדר וחצי שאגור בו. אני צריכה לארוז 20 שנה לשני מדפים בארון בגודל רבע מהארון הענקי שיש לי בחדר ולתקוע את המחשב על אותו שולחן שבו אוכל ארוחת ערב, שסביר להניח תוזמן מסניף הדומינו'ס שנמצא בדיוק מול הדירה שלי.
מצד שני, תהייה לי פרטיות. אני אקבל עצמאות. אני אוכל לעשן חופשי (כן, אני בת 28 וההורים שלי לא יודעים שאני מעשנת, סיגריות, תרגעו).
אולי אני אלמד לבשל (לא באמת), אולי אני אלמד להתנהל כלכלית יותר נכון ולא לבזבז כל כך הרבה כסף על שופינג (אונליין כמובן) ואולי, או בעצם בטוח- יהייה טוב.
אני מפחדת, אבל באופן חיובי. אני מתרגשת, ויודעת שזו הפעם הראשונה בחיי שאני עושה צעד משמעותי, צעד של 'גדולים', שמעכשיו אני נשענת רק על עצמי ועל הבנזוג שלי, הו ריח העצמאות.....
שיירו,
שעוברת דירה בעוד כשבוע, ושכחה לציין- הדירה במרחק הליכה מבית הוריי כי מה לעשות? אין כמו אבא.....סליחה, גם אמא....
עד הפעם הבאה,
מוזמנים לשלוח לי מיילים- guroshiro@gmail.com
לעקוב באינסטוש- guroshiro
וכמובן להרשם לבלוג ולקבל עדכונים לוהטים (כמוני) כל פעם שעולה פוסט או משו.
לאב יו אול (או שלא).
או: מפונקת, מפונקת, מפונקת.
אני שיר, בת 28, עוזבת את בית הוריי (הגיע הזמן) ועוברת לגור עם הבנזוג שלי בדירת חדר וחצי.
יאי.
חתמנו על חוזה. אני מתרגשת כמו ילדה קטנה, בעיקר לאור העובדה כפי שציינתי בפוסט הקודם, אני לא יודעת לבשל, מעולם לא שטפתי ריצפה או שירותים ובקושי עשיתי כלים אי פעם או החלפתי לעצמי מצעים (טוב שיש אמא)....
אגב הבנזוג שלי אותו דבר.
במילים אחרות: אני מפונקת, ככל הנראה.
תמיד הייתי 'ילדה של אבא', כזאת שמעריצה את אבא שלה ודי צמודה אליו. כמובן, ככל שעברו השנים מן הסתם שפחות ופחות ראיתי אותו, כי למרות שאנחנו גרים באותו הבית הוא עובד עד הערב כל יום וגם אני עבדתי או למדתי או ישנתי, ואמא שלי? שלא יהייה ספק, אני מאוד אוהבת אותה אבל הבעיה היא שאנחנו דומות בדבר אחד ואחד בלבד: שתינו עצבניות. מתחממות בשנייה ככה שיוצא שאנחנו מתווכחות הרבה. חוצמיזה היא אמא מדהימה, מפנקת ואישה טובה. עוד בעיה היא- אמא חושבת שהיא יודעת לבשל. בפועל? זה חצי נכון. היא יודעת להכין דברים מסויימים באופן טעים יחסית. כל השאר? אכיל, בערך.
אני גרה באותו בית כבר 20 שנה, באותו החדר עם הקיר הסגול נצנצים והתמונה שציירתי של ניו יורק והאוסף גולגלות שלי וערימות של פרים וערימות על גבי ערימות של בגדים. כל זה בהחלט לא ייכנס לחדר וחצי שאגור בו. אני צריכה לארוז 20 שנה לשני מדפים בארון בגודל רבע מהארון הענקי שיש לי בחדר ולתקוע את המחשב על אותו שולחן שבו אוכל ארוחת ערב, שסביר להניח תוזמן מסניף הדומינו'ס שנמצא בדיוק מול הדירה שלי.
מצד שני, תהייה לי פרטיות. אני אקבל עצמאות. אני אוכל לעשן חופשי (כן, אני בת 28 וההורים שלי לא יודעים שאני מעשנת, סיגריות, תרגעו).
אולי אני אלמד לבשל (לא באמת), אולי אני אלמד להתנהל כלכלית יותר נכון ולא לבזבז כל כך הרבה כסף על שופינג (אונליין כמובן) ואולי, או בעצם בטוח- יהייה טוב.
אני מפחדת, אבל באופן חיובי. אני מתרגשת, ויודעת שזו הפעם הראשונה בחיי שאני עושה צעד משמעותי, צעד של 'גדולים', שמעכשיו אני נשענת רק על עצמי ועל הבנזוג שלי, הו ריח העצמאות.....
שיירו,
שעוברת דירה בעוד כשבוע, ושכחה לציין- הדירה במרחק הליכה מבית הוריי כי מה לעשות? אין כמו אבא.....סליחה, גם אמא....
עד הפעם הבאה,
מוזמנים לשלוח לי מיילים- guroshiro@gmail.com
לעקוב באינסטוש- guroshiro
וכמובן להרשם לבלוג ולקבל עדכונים לוהטים (כמוני) כל פעם שעולה פוסט או משו.
לאב יו אול (או שלא).